זכויות עובדים
משרדנו עוסק בכל עניין הנוגע לתחום זכויות עובדים (לרבות ליטיגציה).
לייעוץ ראשוני (ללא התחייבות) התקשר/י 077-5105530 או מלא/י טופס צור קשר באתר.
לכל עובד בישראל ישנן זכויות עובדים הקבועות בחוק ומתומצתות באתר משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה. להלן עיקר תמציתן.
זכויות העובדים בישראל מתחלקות לקטגוריות בנושאים הבאים:
יחסי עובד-מעביד, הסכמי עבודה, הסכמים והסדרים קיבוציים, צווי הרחבה, שביתה, סכסוכי עבודה, סיום יחסי עובד-מעביד, פיצויים, פנסיה, חופש העיסוק ועוד.
יודגש, כי זכויות אלה הינן קוגנטיות (אינן ניתנות לשיקול דעת) ועל מעביד לכבדן כלפי עובדיו, אף באם העובד מוכן לוותר עליהן.
שכר מינימום:
כל עובד זכאי לקבל שכר מינימום כאשר בחוק הוגדר כי על העובד להיות בוגר ובן 18 שנים לפחות. (נוער אף הוא זכאי לשכר מינימום בתעריף שונה). נכון להיום (נובמבר 2019) עומד שכר המינימום שנקבע בחוק לבוגר על סך: 29.12 ₪ לשעה ו – 5,300 ₪ לחודש לעובד במשרה מלאה (182 שעות חודשיות, 42 שעות שבועיות).
הסכם עבודה והודעה לעובד:
על המעביד למסור לידי העובד ולא יאוחר משלושים ימים מיום התחלת העבודה, הודעה בכתב אשר מפרטת את תנאי ההעסקה, כפי הוראות חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה, התשס"ב - 2002. המחוקק מציין במפורש אלו פרטים תכלול הודעה זו, בין השאר: שם המעסיק, תפקיד, ימים ושעות העבודה, תקופת העסקה וסיומה, משכורת ותנאים סוציאליים.
מועד תשלום שכר עבודה:
על המעביד לשלם את שכרו של העובד על בסיס חודשי, בתום החודש הקלנדרי של העבודה ולא יאוחר מן התשיעי לחודש שאחריו. איחור בתשלום מעבר למועד זה מהווה פגיעה בזכויות העובדים ומזכה את העובד בפיצויים בגין הלנת שכר.
תשלום בגין שעות נוספות:
בחוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א- 1951 נקבע כמה שעות ביום מורשה מעסיק להעמיד עובד לרשות העבודה, גם העובד עצמו אינו רשאי לחרוג ממספר שעות מקסימאלי זה. כיום עומד מניין השעות שמותר להחזיק עובד במקום עבודתו על שמונה שעות ליום כאשר מדובר בשבוע עבודה בן שישה ימים, ואילו כאשר המדובר על שבוע עבודה בן חמישה ימים, מניין השעות הנוספות יחל להימנות כעבור 8.6 שעות עבודה נטו משך 4 ימים בשבוע + יום אחד בשבוע מקוצר בן 7.6 שעות נטו, שלאחריהם יחלו להימנות שעות העבודה כשעות נוספות המזכות תוספת של 25% או 50% לשכר העבודה השעתי.
יובהר, כי תחום העבודה של שבוע עבודה לא יעלה על 42 שעות, וכל שעה החורגת מעבר לכמות שעות עבודה זו בפן השבועי או מהמכסה היומית המתוארת לעיל, מחויבת בתשלום של שעות נוספות.
תשלום דמי נסיעות:
כל מעביד חייב בהשתתפות בדמי הנסיעה הממשיים שמוציא העובד בדרכו לעבודה וחזרה ממנה בתחבורה הציבורית - עד לתקרה שנקבעת מפעם לפעם.
התקרה הנוכחית היא 22.60 ₪ ליום (החל מ- 01/02/16). הבסיס לחישוב דמי הנסיעה הוא עלות הנסיעה בכרטיסיית הנחה למספר נסיעות או כרטיס חופשי - חודשי.
דמי הבראה:
עובד זכאי לדמי הבראה אם עבד באותו מקום עבודה שנה אחת לפחות.
גובה דמי הבראה ליום (נכון ל-2019) במגזר הפרטי הוא 378 ₪ ובמגזר הציבורי - 421 ₪.
מספר ימי ההבראה המגיעים לעובד בהתאם לוותק שלו בעבודתו: 5 ימים בעד השנה הראשונה; 6 ימים בעד השנה השנייה והשנה השלישית (בעד כל אחת מהן); 7 ימים בעד השנה הרביעית עד העשירית; 8 ימים בעד השנה ה-11 עד השנה ה-15; 9 ימים בעד השנה ה-16 עד ה-19; 10 ימים בעד השנה ה-20 ואילך.
האמור לעיל נכון למעט בקשר לעובדים תחת הסכם קיבוצי/צו הרחבה.
הפסקות בעבודה:
המחוקק הגדיר בחוק כי העובד זכאי להפסקה ומנוחה וכן לארוחה בת 45 דקות (לא חובה ברצף) במהלך יום עבודה של 6 שעות לפחות, ככל שמדובר בעבודת כפיים, ואילו בעבודה שאינה עבודת כפיים, תינתן הפסקה ומנוחה לארוחה בת 45 דקות במהלך יום עבודה של 8/9 שעות לפחות (תלוי בשבוע עבודה 5/6 ימים).
בערבי חג זכאי העובד להפסקה בת חצי שעה.
העובד רשאי לעזוב את מקום העבודה במהלך ההפסקה, אלא אם כן נתבקש על ידי המעביד להישאר ואם נוכחותו במקום חיונית בעת ההפסקה.
משך ההפסקה אינו נכלל במכלול שעות עבודה, אלא אם נתבקש העובד להישאר במקום בעת ההפסקה.
כל עובד זכאי להפסקות תפילה בהתאם לדתו ולאמונתו.
ימי חופשה:
חוק חופשה שנתית הוא חוק קוגנטי (שלא ניתן לוותר עליו). פדיון ימי חופשה אינו אפשרי במהלך העבודה ומתאפשר רק בעת סיום יחסי עובד מעביד, כלומר בעת התפטרות או פיטורים כל עובד זכאי לחופשה שנתית כפי האמור בחוק חופשה שנתית התשי"א-1951, כאשר, חוק זה חל על כלל העובדים בישראל למעט עובדים עליהם חלים הסכם קיבוצי ו/או צו הרחבה.
אורך החופשה נקבע בהתאם לוותק של העובד במקום עבודתו: בעד כל אחת מ- 5 שנים הראשונות לעבודתו זכאי העובד לחופשה בת 12 ימים נטו לעובד במתכונת שבוע עבודה בן 5 ימים או 16 ימי חופשה נטו לעובד במתכונת שבוע עבודה בן 6 ימים; בעד השנים 6-8 העובד זכאי ל- 17 ימי חופשה נטו (23 ימים נטו לעובד במתכונת 6 ימים בשבוע); בעד השנים 9 ואילך זכאי העובד ל - 23 ימי חופשה נטו (31 ימים נטו לעובד במתכונת 6 ימים בשבוע).
יש לציין שעובד שעבד 75 ימים ופחות, זכאי ל"תמורת חופשה": 4% מכלל הסכומים שהשתכר.
דמי החופשה משולמים לעובד על-ידי המעסיק בצורת תשלום השכר הרגיל גם במהלך ימי החופשה.
על פי סעיף 7 לחוק חופשה שנתית לא ניתן לצבור חופשה משנה לשנה, למעט שבעה ימים. בתנאים מסוימים רשאי המעביד למחוק לעובד אשר לא יצא לחופשה את יתרת ימי החופשה הבלתי מנוצלת שלו שאינה ניתנת לצבירה.
דמי חגים:
עובד בשכר חודשי זכאי לתשלום עבור ימי חג.
עובד בשכר יומי (או קבלני או לפי שעה) שעבד 3 חודשים במקום עבודתו זכאי לתשלום עבור 9 ימי חג, והם: שני ימי ראש השנה, יום הכיפורים, שני ימי סוכות (ראשון ואחרון), שני ימי פסח (ראשון ואחרון), חג השבועות ויום העצמאות.
העובד זכאי לתשלום עבור ימי החג אם לא נעדר מעבודתו יום לפני החג ויום אחרי החג אלא בהסכמת המעביד.
עובד שאינו יהודי יכול לקבל תשלום ימי חג על פי דתו.
דמי מחלה:
עובד במשרה מלאה זכאי ל-18 ימי מחלה בשנה, עם זכות לצבירה עד למקסימום של 90 יום.
בעד היום הראשון למחלה העובד אינו זכאי לתשלום, בעד היום השני והשלישי העובד זכאי ל-% 50 משכרו היומי, בעד היום הרביעי למחלה ואילך העובד זכאי ל-% 100 משכרו היומי.
לא ניתן לפדות ימי מחלה בתום יחסי עובד – מעביד, למעט לעובדים המצויים תחת הסכמים קיבוציים/צווי הרחבה ספציפיים המאפשרים פדיון.